מה לא נאמר בחמש השנים האחרונות על מותו של הפרינט? ראינו אותו גוסס בגלל המדיה החברתית, הרגנו אותו בגלל הקשר להון שלטון והספדנו אותו בגלל המדיה הדיגיטלית.
מפת התקשורת הכתובה בישראל משתנה על בסיס חודשי כמעט ומצליחה לבלבל את הקוראים, העובדים ונראה שאפילו את בעלי העיתונים. אז למה זה מעניין אותנו אם יש שמועות שמעריב והארץ ימוזגו או לא? כי אנחנו בלוגרים, ואם אנחנו לא נכתוב על זה, מישהו אחר יכתוב את זה אחרת לגמרי.
על פי מידע שהגיע לניוזגיק ממקור אמין, שתיים ממערכות העיתונים הגדולות בישראל נמצאות בימים אלה בגישושים לקראת מיזוג אפשרי.
מפת העיתונות בישראל – נכון להרגע, לא נכון לרגע הבא
מפת העיתונות בישראל השתנתה ללא הכר מאז כניסתו של שלדון אדלסון עם החינמון שלו "ישראל היום". אבל מעבר לקרב רב השנים בין העיתונים המובילים ללא קשר לזה הפרטי של המיליארדר – ידיעות, הארץ ומעריב, הקרב של המערכות הללו מעניין הרבה יותר כשמדברים על עסקים והמוספים הקשורים בכך. לא אחת האשים עיתון דה מארקר את דנקנר בריכוזיות יתר, אשר מצאה עוד ביטוי ברכישת מעריב. גלובס, ששייך לפישמן ששותף גם בידיעות אחרונות עושה בלגן לאחרים בעוד כלכליסט, שקם תחת אותה קבוצת ידיעות אחרונות מתחרה בכולם כולל בממון של ידיעות עצמה. בינתיים הארץ ודה מארקר ממשיכים במשחקי האהבה שנאה וחוטפים ריקושטים בכל פעם שמזכירים את נושא הריכוזיות במשק מכל השאר.
קצת מספרים: מעריב שותה את השקעת קבוצת IDB של נוחי דנקנר בשקיקה ומפסיד יותר מ-100 מליון שקלים בשנה, גם לאחר השקעה של יותר מ-300 מליון שכבר קיבלו. כמה זמן עוד ימשיך דנקנר להחיות את מעריב? אנחנו לא יודעים, אבל הניחוש שלנו הוא שלא מדובר בהרבה זמן. מהצד השני, גם הארץ קיבל 400 מליון שקלים בשנים האחרונות ממכירת וואלה (100 מליון) והשקעות שונות (עוד 300 מליון). בנוסף, הארץ מפיס ומדפיס את עיתון ישראל היום וגם עבור זה הוא מקבל מעל ל-100 מיליון שקלים בשנה. לאן נשאבו כל הכספים הללו? סביר להניח שמדובר במימון ההפסדים וכמובן לבנקים. אתם כבר מבולבלים? גם אנחנו.
עליית כוחם של הבלוגים
רשת האינטרנט אשר טלטלה את הפרינט ואת קבוצות העיתונות הגדולות, הביאה לעולם את היכולת לשחרר אייטמים ברגע ולא לחכות למהדורת הערב של העיתון או מהדורת הבוקר של יום המחרת והפכה את המערכות הגדולות והמסואבות למגזיניות בעל כורחן. היכולת של כל אחד ואחת מאיתנו לכתוב פוסט, לשחרר אמירה ולקבל הד מהציבור – לא פחות גדולה מאחרים ושינתה ללא הכר את המדיה המסורתית אשר החלה להיות ניזונה מהבלוגים כמקור חדשותי. אין מה לעשות, כשמדובר בטכנולוגיה, מדיה או כל נושא אחר, כותבי הבלוגים אינם כבולים לדעה זו או אחרת, או ללוחות זמנים נוקשים של מועדי הדפסה. הם פשוט נכנסים לממשק העריכה, כותבים, עורכים ומפרסמים לקהל.
לא אחת נאמר כי הבורסה, מצב הרוח הלאומי והכלכלה, מושפעים ממה שנכתב ישירות בעיתונות – אם נכתב שיש עליה בתוצר, ירידה באבטלה, עליה במצב רוח – אנחנו נרגיש ככה. או לחילופין, אם נכתב שישראל היא מדינת הסטאטראפים האולטימטיבית – אנחנו כולנו מצווים לפעול לפיו, להתגאות ולהתפאר על כל הצלחה, לנחם כל כישלון, לספק כמות אדירה של חדשנות ויזמות ולדעת שאנחנו היזמים הטובים מכולם. אני לא אומרת שזה לא נכון, אני בעיקר מדגישה שהאמת היא בהחלט לא חד חד ערכית, אלא מה שאומרים לנו שהיא – ומכאן – אנחנו צריכים לשקול האם להאמין לה.
והנה גם הדוגמא ההפוכה, אם כתוב שחברה נסגרה ונמכרת בנזיד עדשים כי היזמים נטשו את הספינה והחברה הפסידה את הצ'אנס היחיד שלה – זה מה שאנחנו יודעים וחושבים, כי זה מה שאמרו לנו ומיד כולם מוסיפים ניתוחים שמסבירים לנו כי ישראלים פשוט לא יודעים לנהל חברות גדולות ומטיפים לנו שאנחנו יודעים להקים סטארטאפים טכנולגיים ואז כדאי שנמכור לאמריקאים. המקורות שלנו לא מגיעים פעמים רבות עד לאנשים שהם מקור החדשות, אלא מסתמכים על "אין תגובה" כבסיס לכל ההשערות, הספקולציות וההחלטות שאנחנו חושבים שנלקחו.
אנחנו חושבים מה שאומרים לנו לחשוב, יודעים מה שרוצים שנדע, ומזינים את עצמנו באמת שאינה שלמה. ואז הגיעה המדיה החברתית:
מחאות במדיה החברתית
נתחיל בוידוי: קונספירציית "המציאות הלא אובייקטיבית" הצליחה להגיע גם אלי. אי אפשר לומר שאני מאמינה למה שכתוב בעיתונות הדיגיטלית או הכתובה ובגלל זה, אני נמנעת ממנה. אני מאמינה למה שאנשים מרגישים, למה שאנשים חושבים ובעיקר למה שאנשים ראו, צילמו, והעלו באותו הרגע. כבר מזמן הבנו שלכל מטבע יש שני צדדים, אז עכשיו אנחנו רואים שיש לו הרבה יותר משניים. לכל צילום יש זוית אחרת ולכל אמירה יש את המשפט שקדם לה או נאמר אחריה, ולעולם לא נדע אותם אלא אם כן מישהו יגיד משהו. ועל מי נסמוך? רק על עצמנו ועל המדיה החברתית כנראה.
כאשר המחאה החברתית ברקע, אי אפשר להתעלם מהכתיבה החופשית, שמגיעה מכל אחד מאיתנו. רבות נכתב על האלימות שלא תועדה בעיתונות, אבל קיבלה במה גדולה במדיה החברתית ובבלוגים. אבל בעוד אנחנו עסוקים במחאות כלכליות, המחאה הגדולה של אנשי התקשורת היא כנגד השינויים שעוברת התעשיה הזו ומשפיעה אף היא על כולנו. אף אחד כבר לא יודע איפה יעבוד מחר, המערכות מפטרות ומשנות בעלי תפקידים בכל יום והעתיד לא נראה ורוד לתעשיה החשובה ביותר לדמוקרטיה שאחראית על הקשר בין האנשים לבין עצמם לבין השלטון – עיתונאות.
הון-שלטון-עיתון
אז מה יקרה אם במסגרת הדעיכה הגדולה עליה מספרים במערכות העיתונים הגוססות מעריב והארץ יתמזגו? סביר להניח שפשוט נראה אפילו עוד פחות אמת. אם ישארו שתי מערכות בלבד שיספרו לנו אמת סובייקטיבית ההפסד יהיה כולו שלנו ורק שלנו. הפוליטיקאים, ההון והשלטון ימשיכו להכתיב את המציאות במקום לכתוב עליה ואנחנו נמשיך להקשיב, להגיב ולכתוב את דעתנו בבלוגים ובמדיה החברתית. אמנם הכוח האמיתי של אלו מגיע בפשטות במחיר הזול של ההפצה ובחופש אך העיתונות הכתובה עדיין מגיעה לכל העם והעיתונות הדיגיטלית מגיעה לכל השאר, ולכן להכריז על הגסיסה מהירה של העיתונות המסורתית אולי אפשר, אבל כנראה עוד לא על מותה, כל עוד יש מי שיקנה את האמת שלה.
לנו נשאר כקוראים וכותבים עצמאיים לחשוב – האם באמת אותם כתבים במערכות הגדולות של העיתונים והאתרים הגדולים הם רק בובות על חוטים שמונעות לפי האינטרסים והגחמות היומיומיות של בעלי העיתונים? לעולם לא נדע את זה אלא אם כן מישהו יכתוב פוסט בבלוג על זה, כי למערכות הגדולות כבר אי אפשר להאמין.
עוד חלקיקי אמת תוכלו לקרוא בבלוגים על עולם התקשורת כמו העין השביעית, בבלוג של יובל דרור ובבלוג של דבורית שרגל. מכירים עוד אחרים? תעדכנו אותנו פה בתגובות.
ממערכות הארץ ומעריב טרם התקבלה תגובה בנושא.