תמונה: Google Glass, (גיקטיים)
הפוסט נכתב על ידי ניר חורש, מהנדס אלקטרוניקה, MBA, ו-7 שנים בעולם ה-SemiConductors.
לפני כשנתיים הייתי בפריז עם זוגתי. במהלך טיולנו בעיר הנפלאה הזו היינו רעבים וחיפשנו מקום לאכול. באחת הסימטאות ליד כיכר מדלן ראינו תור של אנשים ברחוב שקצהו היה במעדנייה קטנה, ונעמדנו. התור היה שווה את זה. אכלנו שם את אחד הכריכים הטעימים שאכלנו מימינו. ביום האחרון של הטיול רצינו לחזור למקום, ועל אף שחוש הכיוון שלי לא רע בכלל, התקשנו מאוד למצוא את המקום. לאחר קצת חפירות במפות, וקצת ניסוי וטעייה הצלחנו לאתר את המקום ושוב הוא לא אכזב.
לפני שבוע רצינו להמליץ לחברים שטסו לפריז על המקום, ושוב נכנסו ליומיים וחיפושים של חפירות במפות. אמנם לקחנו כרטיס ביקור בביקורנו השני, אבל הוא כמובן אבד במהלך השנים. כל הזמן חשבנו כמה קל היה למצוא את המקום אילו רק היינו מצלמים שם תמונה אחת. על אחת כמה וכמה כאשר לתמונה יש תיוג גיאוגרפי שמאפשר לדעת היכן ומתי צולמה.
החיים בתיעוד יומי יומי
בפוסט "תגים בזיכרון" כתבתי אודות האפשרות שיום אחד נוכל אולי להעתיק את כל הזיכרונות שלנו לאמצעי איחסון חיצוני ואז לחפש בהם רגעים מעניינים מהחיים שלנו. זה משהו שאולי יום אחד בעתיד יקרה, אבל בנתיים ישנם המון רגעים קטנים בחיים שלנו שאנחנו רוצים לא לשכוח. אחת הטכניקות שהולכות ותופסות תאוצה כדי לעזור לזיכרון היא לצלם.
אני מצלם פתקים קטנים שאני מפחד לאבד, אני כמובן מצלם את המשפחה והכלבה ברגעים שאני רוצה לזכור, אני מצלם בטיולים, באירועים, אני מצלם את המקרר לפני הסופר כדי לזכור מה יש בו למקרה שאני לא בטוח בזמן הקניות ועוד ועוד. למעשה לאחרונה בזמן שיטוט ב-iPhoto שלי, שמתי לב שבחודשים האחרונים יש לי לפחות תמונה אחת בכל יום. זה שינוי דרמטי מהמציאות של טרום המצלמות הדיגיטליות והדיסקים הגדולים.
בזמנו, גם באירועים הכי חשובים, והרגעים הכי גדולים, צילמנו מעט, כדי שלא יגמר הפילם. זה גרם גם לכל תמונה להיות מוקפדת, ומופקת, ורק הרגעים החשובים באמת זכו לתמונה, כי חבל היה לבזבז תמונה אחת מתוך 36. היום לעומת זאת, אם אני הולך ברחוב ורואה מדבקה משעשעת על איזה רכב, או כלב נחמד, אני אצלם ללא היסוס (עם האייפון) 7 תמונות כדי שאחת תצא ממש טוב, אחזיר את הטלפון לכיס, ואמשיך בדרכי, ואולי יום אחד אפילו אסתכל על התמונות האלה. המשמעות של הצילום עבור רובנו השתנתה, הוא הפך לקומודיטי. כבר לא משהו מסובך שדורש ציוד יקר.
לתעד או לא? צילום אוטומטי פותר את הדילמה
אבל, למרות שיש לנו תמיד מצלמה בכיס ושאנחנו מצלמים כל הזמן, יש המון דברים שאנחנו עדיין לא מצלמים. אולי מכיוון שבאותו הרגע אנחנו לא חושבים שהם חשובים, או מכיוון שאנחנו חושבים שנזכור אותם, או אולי בגלל שיש טחינה על היד ואי אפשר להוציא את הטלפון מהכיס, או אולי בגלל שנגמרה למכשיר החכם שלנו שוב הסוללה, או אולי בגלל שאנחנו באמצע שיחה בטלפון שהוא גם המצלמה. הסיבה לא משנה מה שמשנה זה שעדיין יש פערים די גדולים בחיים שלנו שלא מצולמים.
במהלך העשורים האחרונים, נערכו מספר ניסויים במה שנקרא Life Blogging, תיעוד של החיים. באחד מהניסויים Gordon Bell הלך מספר שנים עם מצלמה שמצלמת תמונה כל 30 שניות תלויה על צווארו. זה כמובן איפשר לו לא לשכוח את כל הרגעים הקטנים. (אם כי ללא ספק קיימות מספר סוגיות אתיות שאפשר להעלות בנושא).
שני מוצרים מעניינים שהגיעו לאחרונה יכולים להיות החוליה האחרונה בהפיכת החיים שלנו, האנשים הפשוטים, למתועדים לחלוטין, ובכך ליצור לנו מעין זיכרון חיצוני.
הראשון והמוכר שבהם הוא Google Glass. אז נכון ש-Google Glass עדיין לא מצלם בצורה אוטומטית את כל החיים שלנו, ונכון שאיכות התמונות שלו לא מרשימה, ונכון שהוא יקר, וכמעט בלתי ניתן להשגה. אבל אלו בעיות של מוצר חדש וניסויי, ותוך דור או שניים, המצלמה תהיה הרבה יותר טובה, המחיר יהיה הגיוני יותר, העיצוב, המשקל, הסוללה, וקלות השימוש כולם ישתפרו, וככל הנראה עוד הרבה לפני זה תצא אפליקציית Life Blogging, שתצלם עבורנו תמונות באינטרוולים שנגדיר מראש. כבר עכשיו אפשר לצלם תמונה על ידי פקודה קולית, מה שפותר את בעיית הטחינה, ובאופן כללי המשתמשים של ה-Glass היום מדווחים שהם מצלמים הרבה יותר בגלל הזמינות. אימהות שמחזיקות את התינוקות, מנקודת המבט האימהית, היא דוגמה לנישה חדשה ופופולרית שהביאו עימם Glass.
מצלמת דש אוטומטית
פרוייקט Memoto: מצלמה המוצמדת לדש הבגד ומתעדת כל מה שאתם עוברים (יח"צ)
המוצר השני הוא Memoto. זוכרים את כל החסרונות של ה-Glass מהפיסקה הקודמת? אז תשכחו אותם. ה-Memoto הוא מוצר שכל יעודו הוא ה-Life Blogging, והוא עושה את זה מצויין. עם תמונות איכותיות, צילום אוטומטי מובנה, עם תיוג גיאוגרפי, ותיוג זמן לתמונות, מכשיר קטן וקופקטי, שלא גורם למשתמש להיראות כמו איזה חייזר, ועם שירותים תומכים שעוזרים לסדר את הרגעים היפים ואף לחלוק אותם, וכל זה במחיר סביר.
סביר להניח שהשלב הבא יהיה מצלמות וידאו, שיצרו סרט אחד ארוך של כל חיינו, עם סאונד, ומנקודת מבטנו. לזה אפשר להוסיף טכנולוגיות כמו זיהוי פנים, וזיהוי דיבור, ולקבל מאגר מידע שמקביל בצורה רבה לזיכרון שלנו. זיכרון חיצוני.
אני כבר יכול לשמוע את הביקורת. "למה לעזאזל שאני ארצה לשתף את כל העולם בכל רגע בחיים שלי?", "את מי בכלל מהעניין לראות כל רגע בחיים של מישהו אחר?". אבל כאן צריך לזכור שהמילה Blog שב-Life Blogging, מגיעה מצמד המילים WeB log – יומן רשת. אז אמנם היומן הזה יושב ברשת, אבל כמו כל יומן, אתם יכולים להחליט בעצמכם האם לחלוק אותו ועם מי. ובכל מקרה הוא יהווה עבורכם אמצעי זיכרון חיצוני, שאליו תוכלו לפנות בכל פעם שתרצו לחפש איזה רגע קטן כמו מעדנייה קטנה ומצויינת בפריז.
וידאו: הצצה ל-Memoto (מחיר המצלמה עומד על 280 דולר)
הפוסט פורסם לראשונה בבלוג Techblog.