לפני מספר ימים התראיינתי בגלובס אודות טוויטאפ (אירוע חברתי אליו באים אנשים המשתמשים בטוויטר כדי להכיר טוויטריסטים אחרים) בשם Eat&Tweet שהשתתפתי בו, אירוע שיזמה מסעדה בתל אביב ושהזמינה טוויטריסטים לבוא ולאכול מהתפריט החדש שלה בתמורה לכתיבת טוויטים בנושא. נועה פרג שראיינה אותי שאלה אותי איך אפשר לסמוך על בלוגרים או על טוויטריסטים שיכתבו חוות דעת על אוכל כשבעצם הם מקבלים תשלום עבור הכתיבה, או במילים אחרות, כשקונים אותם במתנות. ראשית, טענתי, אין דבר כזה אובייקטיביות באוכל. למבקר מסעדות לא משלמים על אובייקטיביות אלא על דעתו המקצועית. שנית, אם מדברים על כתיבה אובייקטיבית (אוקסימורון), אין חיה כזאת בכל מקרה, העולם הוא סובייקטיבי מבראשיתו. שלישית, בלוגרים לא מחוייבים לכתוב רק דברים טובים תמורת השכר שהם מקבלים (שכר יכול להיות מתנה, כסף או כל שירות אחר. אוכל במקרה הזה), ההפך, מצופה מבלוגר הכותב את דעתו שיהיה עצמאי מכל לחץ חיצוני ויחסי הכוחות הם כאלה שהמפרסמים צריכים את הבלוגרים ולא הבלוגרים צריכים את המפרסמים, זו אבן היסוד של עולם הבלוגרים לדעתי.
"הבלוגרים הם אנשים שמראש לא מחויבים לכלום, אלא רק לעצמם. אז נכון שאפשר לקנות 20 בלוגרים בארוחת ערב, וזה אפילו קל, אבל אם השירות והאוכל לא יהיו טובים זה לא יעזור לך. ברגע שאתה כבעל עסק חושף את עצמך באינטרנט, יש לך אינטרס להיות הכי טוב, והעניין בכניסה למדיה חברתית הוא הרצון בפתיחות ושקיפות. מלבד זאת, אני חייב לשמור על המוניטין והיושרה שלי כי יש לי נוכחות ברשת. אי אפשר להיות לא אמין במדיה חברתית כי זה משהו שישר קולטים ושלא מצליח לעבור".
לאחרונה תיקנה רשות המסחר הפדרלית של ארצות הברית מספר סעיפים בחוק הגנת הצרכן שלה, לראשונה מ- 1980, כדי להתמודד עם בלוגרים המפרסמים פוסטים אודות מוצרים או שירותים שקיבלו מחברות מסחריות בתמורה לכתיבה עליהם. דוגמאות יש רבות מספור: הבלוגרית ג'סיקה סמית' מהבלוג "ג'סיקה יודעת" קיבלה רכב מדגם פורד פלקס וכרטיס דלק למשך שנה מחברת פורד והפכה להיות ה- Ford Flex Spoxmom. להבדיל ממנה, בלוגרים אחרים קיבלו דגני בוקר, מוצרים למטבח, עגלות תינוק ושאר דוגמאות. גם כותב שורות אלה ושאר הכותבים בבלוג התנסו בקבלת מוצרים/שירותים על מנת שיכתבו עליהם ברבות השנים.
התיקונים החדשים של רשות המסחר הפדרלית כוללים שלושה חוקים חדשים שכדאי לשים לב אליהם:
א- מפרסמים חייבים לגלות את "הקשרים החומריים" ביניהם לבין המקדמים שלהם שעלולים להשפיע על אמינות המודעה עצמה (כלומר, אם אתם מקבלים איזשהו פיצוי או תמורה אתם חייבים להיות גלויים לגבי זה).
ב- קידומים כאלה על ידי בלוגרים חייבים לשקף דעות כנות, ממצאים, אמונות או התנסות של הבלוגר (מי יודע מה כנה ומה לא?).
ג- הן המשווק והן הבלוגר יכולים או עלולים להיות אחראים אישית להטעיה או הצהרה שגויה של הציבור שנעשתה על ידי הבלוגר לגבי המותג.
התיקונים החדשים מראים הבנה גוברת או עניין גובר אצל המחוקק האמריקני בנוגע לצורות פירסום ויחסי ציבור חדשים מחד וטובת הציבור מאידך ועם זאת, יחד עם החוקים החדשים מגיעים מבקרים חדשים הטוענים שהחוקים גורמים להרבה יותר שאלות מאשר מספקים תשובות. גם גוגל לא נשארה אדישה לנוכח היחסים המתפתחים בין חברות פירסום ומותגים לבין בלוגרים וב- 2007 החלה לפקח ביד נוקשה יותר על בלוגרים המקשרים לאתרים מסחריים והורידה את הדירוג של הבלוגים במקרים מסוימים. יותר מכך, גוגל העולמית קנסה את גוגל יפן על כך ששילמה לבלוגרים לכתוב אודותיה, כך מדווח הביזנסוויק.
לא לכותב שורות אלה לומר אם החוקים החדשים של רשות המסחר הפדרלית האמריקאית נכונים או שאפשר לאכוף אותם בצורה מקיפה ומה נכון או לא נכון לעשות. דעתי היא שקשרים עם בלוגרים יש לפתח ולחשוף, הן מצד החברות והן מצד הבלוגרים. כבלוגר דעתי היא שחשיפה וכנות בנוגע לקידום מוצרים תועיל לבלוגרים באופן אישי ותעלה את קרנם ברשת, וכמו כל מי שכותב בלוג יודע, אפשר לדעת מתי מתחילים בלוג אבל אי אפשר לדעת מה יצא ממנו לבסוף.
פוסטים נוספים הקשורים לנושא: